<h1>מעשה הגאונים סימן צ"ב</h1>
<h2>דף ט.</h2>
תשובה אני שעל החתום למטה נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא הייתה (נדבקת) [נבדקת] ולא נודע מי הוציאה אם ישראל אם כנען אם גוי ושאל לחבר ואמ' לו בדוק הריאה אם לא תמצא בה שום ריעותא מותרת מהלכה זו [ט' ע"א] (אם) בהמה בחייה [וכו' נשחטה הרי היא] בחזקת היתר וכו'. אך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהא דקא' רב הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר היינו מטריפות שאינן בריאה דלא צריכי למיבדק אלא כגון דאיתילדא בה ריעותא, שנפלה מן הגג ושצריך לבדוק בחוט השדרה, וכנגד בני מעיים, היכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקובי דוושט ודקין ובקיבה ובשאר נקובי כגון דאשכח בהן מחט דבכל הני טריפות ליתנהו בריאה ולא משתני על ידי המשמוש דטבח, כדמקשינן ולימ' נשחטה הותרה ומתרצינן קמ"ל דאע"ג [ד]אתילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר' אבא בר כהנא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים וכו' והחזירן כשהן נקובין, הואיל וחזקה היא כי נטל זאב בני מעיים שדרכו לנקבן הילכך אמרינן הרי הן בחזקת היתר ואין חוששין שמא במקום נקב נקב, והוא הדין בשאר טריפות, דכי לא משכח להו ריעותא ממש לעולם הוויין בחזקת היתר אבל בריאה צריכה בדיקה קודם נפיחה בעודה בבהמה כדאמרי' [מ"ח ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום ואי סירכא בדופן טריפה, ואמרינן כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה, והאיך אפשר להורות דבסירכי דריאה נמי הויא בחזקת היתר, אם כן לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידה דטבחי ממשמשי בה כדמפקי ליה ומינתקי סירכי דקיקי ולא ידיעי, ועוד דהוי איסור דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא כדכ' [ויקרא י"א] ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טריפות נאמרו מסיני וספיקא דאורייתא לחומרא, והוא הדין דבלא נפיחה נמי אסורה כדאמרינן [מ"ז ע"ב] אי אטום בריאה והאי ריאה דאוושא דכל הני בלא נפיחה לא ידיע, הילכך אסורה דספק איסורא דאוריתא לחומרא דקאמ' (נ)[ר]מי בר אבא [ביצה כ"ה ע"א] הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקצבין, הכי פירושא דכשם שאסור להקריב עולה בלא הפשט וניתוח ומקשינן אילימ' לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר ולא בעי הפשט וניתוח, והא אנן כרב הונא תנן ר' עקיבא כזית (אי) [חי] מבית שחיטת' מאי לאו מבית טביחתא ממש, דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרץ ר' משרשיא ממקום שטובחת אכילה היינו מבני מעיים, דדרכן של קצבין שמפשיטין ומנתחין ואחר כך מוציאין בני מעיים, ומקשינן והא תני ר' חייא ממקום טביחתה ממש דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרצינן אלא רמ' בר חמא אורח ארעא קמ"ל ולא איסורא קאמר, דאין אסור לאכול (א)[ב]לא הפשט, ולעולם יש לומ' ודאי דהיינו כגון דפתח לה לבהמה ובדק בריאה דכי קאמ' ר' הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר כגון בשאר טריפות דלאו בריאה כדמפרשינן לעיל לא בעי הפשט וניתוח, ובודק בריאה ומותרת דלא מחזקינ' לה כשאר טריפות, ודקאמ' ר' עקיבא כזית חי מבית טביחתה לתנא קמא קא מהדר ליה דקאמר כדי לאכול הימינה כזית צלי מבעוד יום קא מהדר כזית חי מבית טביחתה ולעולם כגון דפתח לה קודם הפשט וניתוח ובדק בריאה, דאיפשר דפתח ובדק לעגל, ולאכל כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיפסיק להפשט ולניתוח לבדוק ולצלות כזית בשר דהוי שיעורא נפיש, ולעולם בלא בדיקת ריאה דברי הכל אסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמ' [שם ע"ב] נטיעה מקטע רגליהון דקצבין וכל שכן בלא בדיקת ריאה דאסורא, דספק איסורא דשכיח הוי, ודכוותה [להלן קכ"א ע"ב] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, כלומ' שנחתך ממנה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר וכו' וממתין לה עד שתצא נפשה כדתני' [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם, וקמ"ל דממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, ולעולם על ידי בדיקה ולמעוטי קודם שתצא נפשה ואפילו על ידי בדיקה, כגון דפתח לעגל ובדק ונפח הריאה בעודה בבהמה ועדיין לא יצאה נפשה דאסור, אלא צריך להמתין עד שתצא נפשה ומותר ולעולם ע"י בדיקה. ואם תאמר מתשע חנויות הלך אחר הרוב [להלן צ"ה ע"א], הא לא דמיא אלא לר' ישמעאל דקתני אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור, שרוב הלוקח עשר בהמות הוי מלתא דשכיחא דהוי תרי או חדא דהויא בינייהו טריפה, והוי דומיא דחניות דאינו יודע מאיזה מהן לקח והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספיקו אסור ואע"ג דבעלי חיים נינהו וניידו אפילו כן כמקום קבוע דמי, דתנן [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאת מתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולם ומקשינן [שם ע"ג ע"א] ונמשוך ונקריב חד חד ונימא דכל דפריש מרובא פריש, ומתרצינן נמשוך הוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלמא אפילו בעלי חיים קרי להו קבוע, הכא נמי הלוקח מן השוק הוי לוקח ממקום קבוע וספיקו אסור. ואם תאמר במי שאבדו לו גדיין ותרנגולין ומצאן שחוטין וכו' [להלן י"ב ע"א] וא"ר נראין דברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בבית שמותרין ור' אמי דאשכח פרגיות שחוטין ור' חנינא דמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והיתירום להם כל הני משום דהוי רוב טבחי ישראל, וקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דכשחוטי' בפנינו דמו, והיינו דרב הונא דאמ' נשחטה הרי היא בחזקת היתר אבל גבי בדיקת ספק איסורא לחומרא דרוב [גליון: אינן] מומחין לבדוק. ועוד כדאמרי' [מ"ט ע"א] היכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחי ומחזי כדאינקב בתר שחיטה, ואין בירור בדבר ואין צריך להיות מקיפין בריאה. דכי אמרינן [נ' ע"א] מקיפין בריאה כי מחזי דמינקב בתר שחיטה, כגון היכא דמינקב באפי דריאה דהוי היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דאינקיב מגביה דהוי היכא דממשמשא ידא דטבחא כשמוציאה לחוץ תלינן בטבחא וכשירה, הכא נמי כיון דלא הותר בדיקה בעודה בבהמה והריאה עלול' היא בסירכות, אמרינן סירכי דקיקי הוי בה ואינתיקו על ידא דמישמוש ידא דטבחא, [ו]כשהוציא לחוץ ולא ידיע הילכתא תלינן להו לסירכי בטבחא דאינתיקו על ידי משמוש והוי ספק איסור לחומרא. ועוד מצינו בהלכות שחיטה שסידרו הראשונים ומתחילין בעמד וימודד ארץ וכתוב בהן וכן פירשו חכמים בתלמוד י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיביאו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שאתה שוחט כמה בהמות ואתה מוצא חציין טריפות או יותר או פחות מן הריאה, אבל משאר י"ח אין אתה מוצא ממאה בהמות או מאלף אחת נטרפה, דמשמע שהן בחזקת היתר ומהנהו הוא דקא' רב [הונא] נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע במה נטרפה, אבל בריאה יש לבדוק. ועוד כת' בהן כל טבח שבודק אעפ"י שאין שם סירכא, צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדקה מפני ספיקות אחרות משום יבישה ומשום נימוקה ומשום ניקבה ומשום דברים אחרים, לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה דהוי ספק איסורא ולחומרא. יצחק בר' יהודה זל"ע.
<h2>דף יב.</h2>
תשובה אני שעל החתום למטה נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא הייתה (נדבקת) [נבדקת] ולא נודע מי הוציאה אם ישראל אם כנען אם גוי ושאל לחבר ואמ' לו בדוק הריאה אם לא תמצא בה שום ריעותא מותרת מהלכה זו [ט' ע"א] (אם) בהמה בחייה [וכו' נשחטה הרי היא] בחזקת היתר וכו'. אך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהא דקא' רב הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר היינו מטריפות שאינן בריאה דלא צריכי למיבדק אלא כגון דאיתילדא בה ריעותא, שנפלה מן הגג ושצריך לבדוק בחוט השדרה, וכנגד בני מעיים, היכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקובי דוושט ודקין ובקיבה ובשאר נקובי כגון דאשכח בהן מחט דבכל הני טריפות ליתנהו בריאה ולא משתני על ידי המשמוש דטבח, כדמקשינן ולימ' נשחטה הותרה ומתרצינן קמ"ל דאע"ג [ד]אתילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר' אבא בר כהנא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים וכו' והחזירן כשהן נקובין, הואיל וחזקה היא כי נטל זאב בני מעיים שדרכו לנקבן הילכך אמרינן הרי הן בחזקת היתר ואין חוששין שמא במקום נקב נקב, והוא הדין בשאר טריפות, דכי לא משכח להו ריעותא ממש לעולם הוויין בחזקת היתר אבל בריאה צריכה בדיקה קודם נפיחה בעודה בבהמה כדאמרי' [מ"ח ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום ואי סירכא בדופן טריפה, ואמרינן כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה, והאיך אפשר להורות דבסירכי דריאה נמי הויא בחזקת היתר, אם כן לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידה דטבחי ממשמשי בה כדמפקי ליה ומינתקי סירכי דקיקי ולא ידיעי, ועוד דהוי איסור דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא כדכ' [ויקרא י"א] ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טריפות נאמרו מסיני וספיקא דאורייתא לחומרא, והוא הדין דבלא נפיחה נמי אסורה כדאמרינן [מ"ז ע"ב] אי אטום בריאה והאי ריאה דאוושא דכל הני בלא נפיחה לא ידיע, הילכך אסורה דספק איסורא דאוריתא לחומרא דקאמ' (נ)[ר]מי בר אבא [ביצה כ"ה ע"א] הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקצבין, הכי פירושא דכשם שאסור להקריב עולה בלא הפשט וניתוח ומקשינן אילימ' לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר ולא בעי הפשט וניתוח, והא אנן כרב הונא תנן ר' עקיבא כזית (אי) [חי] מבית שחיטת' מאי לאו מבית טביחתא ממש, דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרץ ר' משרשיא ממקום שטובחת אכילה היינו מבני מעיים, דדרכן של קצבין שמפשיטין ומנתחין ואחר כך מוציאין בני מעיים, ומקשינן והא תני ר' חייא ממקום טביחתה ממש דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרצינן אלא רמ' בר חמא אורח ארעא קמ"ל ולא איסורא קאמר, דאין אסור לאכול (א)[ב]לא הפשט, ולעולם יש לומ' ודאי דהיינו כגון דפתח לה לבהמה ובדק בריאה דכי קאמ' ר' הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר כגון בשאר טריפות דלאו בריאה כדמפרשינן לעיל לא בעי הפשט וניתוח, ובודק בריאה ומותרת דלא מחזקינ' לה כשאר טריפות, ודקאמ' ר' עקיבא כזית חי מבית טביחתה לתנא קמא קא מהדר ליה דקאמר כדי לאכול הימינה כזית צלי מבעוד יום קא מהדר כזית חי מבית טביחתה ולעולם כגון דפתח לה קודם הפשט וניתוח ובדק בריאה, דאיפשר דפתח ובדק לעגל, ולאכל כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיפסיק להפשט ולניתוח לבדוק ולצלות כזית בשר דהוי שיעורא נפיש, ולעולם בלא בדיקת ריאה דברי הכל אסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמ' [שם ע"ב] נטיעה מקטע רגליהון דקצבין וכל שכן בלא בדיקת ריאה דאסורא, דספק איסורא דשכיח הוי, ודכוותה [להלן קכ"א ע"ב] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, כלומ' שנחתך ממנה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר וכו' וממתין לה עד שתצא נפשה כדתני' [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם, וקמ"ל דממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, ולעולם על ידי בדיקה ולמעוטי קודם שתצא נפשה ואפילו על ידי בדיקה, כגון דפתח לעגל ובדק ונפח הריאה בעודה בבהמה ועדיין לא יצאה נפשה דאסור, אלא צריך להמתין עד שתצא נפשה ומותר ולעולם ע"י בדיקה. ואם תאמר מתשע חנויות הלך אחר הרוב [להלן צ"ה ע"א], הא לא דמיא אלא לר' ישמעאל דקתני אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור, שרוב הלוקח עשר בהמות הוי מלתא דשכיחא דהוי תרי או חדא דהויא בינייהו טריפה, והוי דומיא דחניות דאינו יודע מאיזה מהן לקח והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספיקו אסור ואע"ג דבעלי חיים נינהו וניידו אפילו כן כמקום קבוע דמי, דתנן [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאת מתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולם ומקשינן [שם ע"ג ע"א] ונמשוך ונקריב חד חד ונימא דכל דפריש מרובא פריש, ומתרצינן נמשוך הוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלמא אפילו בעלי חיים קרי להו קבוע, הכא נמי הלוקח מן השוק הוי לוקח ממקום קבוע וספיקו אסור. ואם תאמר במי שאבדו לו גדיין ותרנגולין ומצאן שחוטין וכו' [להלן י"ב ע"א] וא"ר נראין דברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בבית שמותרין ור' אמי דאשכח פרגיות שחוטין ור' חנינא דמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והיתירום להם כל הני משום דהוי רוב טבחי ישראל, וקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דכשחוטי' בפנינו דמו, והיינו דרב הונא דאמ' נשחטה הרי היא בחזקת היתר אבל גבי בדיקת ספק איסורא לחומרא דרוב [גליון: אינן] מומחין לבדוק. ועוד כדאמרי' [מ"ט ע"א] היכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחי ומחזי כדאינקב בתר שחיטה, ואין בירור בדבר ואין צריך להיות מקיפין בריאה. דכי אמרינן [נ' ע"א] מקיפין בריאה כי מחזי דמינקב בתר שחיטה, כגון היכא דמינקב באפי דריאה דהוי היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דאינקיב מגביה דהוי היכא דממשמשא ידא דטבחא כשמוציאה לחוץ תלינן בטבחא וכשירה, הכא נמי כיון דלא הותר בדיקה בעודה בבהמה והריאה עלול' היא בסירכות, אמרינן סירכי דקיקי הוי בה ואינתיקו על ידא דמישמוש ידא דטבחא, [ו]כשהוציא לחוץ ולא ידיע הילכתא תלינן להו לסירכי בטבחא דאינתיקו על ידי משמוש והוי ספק איסור לחומרא. ועוד מצינו בהלכות שחיטה שסידרו הראשונים ומתחילין בעמד וימודד ארץ וכתוב בהן וכן פירשו חכמים בתלמוד י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיביאו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שאתה שוחט כמה בהמות ואתה מוצא חציין טריפות או יותר או פחות מן הריאה, אבל משאר י"ח אין אתה מוצא ממאה בהמות או מאלף אחת נטרפה, דמשמע שהן בחזקת היתר ומהנהו הוא דקא' רב [הונא] נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע במה נטרפה, אבל בריאה יש לבדוק. ועוד כת' בהן כל טבח שבודק אעפ"י שאין שם סירכא, צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדקה מפני ספיקות אחרות משום יבישה ומשום נימוקה ומשום ניקבה ומשום דברים אחרים, לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה דהוי ספק איסורא ולחומרא. יצחק בר' יהודה זל"ע.
<h2>דף מו:</h2>
ומצאתי בתשובות ר' צמח בר' שלמה גאון אונא דריאה הסמוכה לאומה דריאה גדולה היא ומגנו אהדדי וכשירה ולא צריכה מפרקא ומבדקה, אבל בתשובות שר שלום ראש ישיבות גאון מצא[תי] אונא זוטרתי דסורכה בהדי (ריאה) ההוא אומה דריאה טריפה, דכי אמור רבנן הני תרתי אונא אבל אונא באומה לא ואסור, ולכך הלכה כרבינו גרשום זצ"ל [ש]לא הורה בה לא איסור ולא היתר באומא. וכן מצא בתשובותיו. ור' יעקב בר' יקר היה מתיר אונא באומה ומקובל מרבותיו. מעשה היה ששחט ר' יעקב בר' יקר בהמה אחת בשותפות עם רבינו אלעזר הגדול ומצאו ריעותא בבהמה אונא [דסריכה] באומא, והיה ר' אלעזר מקובל מרבו שלא היה אוכלה כמותו, ור' יעקב בר' יקר היה אוכלה וחתכו לשני בתרים. וכשהביא ר' יעקב בתר שלו לביתו בקש לאוכלה, ואחר כך חשב ואמר היאך אוכל מבהמה זו, חצייה מוטל באשפה וחצייה אני אוכל ונמנע ולא אכל ממנה.
<h2>דף מז:</h2>
זו תשובת ר' יצחק בר' יהודה. שלום רב וטב, לרב טב, דמיטוביה מטיב לעמיה ויאריך יומי ויסגי שני ויפיש חיי מרנ' ורבנא ר' יצחק בר' יהודה זצ"ל, נהרא דרקיעא וכוכב שפרפרא, ואנא מנחם זוטרא, בשמעי דמר מן מגיפי בבי ומן מטרקי גלי ואטרחנא ליה זימנין טובין במשרי בעויי ואהדר לי בסגי עינוותנותיה, והשתא תבואתי למישאל קמיה דמר הני מילי ובעינא מיניה דלהוי רעוא קמיה לאותיבי לן הא דגמרי' קמיה גבי יתירת הני מילי מקמה אבל מגבה אפילו כי טרפא דאסא טריפה, היכי דמי מגבה מי אמרינן גב הריאה ממש וקרוב לשדרה ולא במקום חיתוכא דאוני, או דילמא על גב אוני נמי כל היכא דאיתא ליתרת הויא טריפה, ותו דווקא כי טרפא דאסא הא בציר מהכי כשרה, או דילמא לא שנא, ותו מקמי דאנפח בה הוי בציר מכשיעור וכי אנפח בה הויא כשיעור כטרפא דאסא, והיכי בדקינן לה בהך שיעור מקמי נפיחא או בתר נפיחא, ואחוור לן מר הני בעיא כיון, ותיטוב בברכתא כבשירי ארגמן מברא ומתוון, ובכל פלך ובכל גוון שמעתתי' דמוריאן וטבן, ימי ובסימי כמוקרי טוון. שלום לבחור הגון וטוב, שמו ר' מנחם, ששאל אבל מגבה אפילו כי טרפא וכו', הכי הוא ודאי כל היכא דאיתא בין אגב דאוני טריפה, וששאלתם היכא בדקינן לה בהך וכו', הואיל וסתמא קא משמע אפילו בתר נפיחה כי הוי כי טרפא דאסא טריפה. וששאלתם אי דוקא כי טרפה וכו', הט אזנך ושמע לדברי חכמים אין לנו להוסיף על הטריפות אלא כמה שמנו חכמים ואין לנו לא להוסיף ולא לגרוע, הילכתא בציר מהכי כשירה.
וגם אילו מתשובות רבינו יצחק בר' יהודה. על הריאה שהיא עטופה שקורין פלמוניירא ועולה בנפיחה ואין רוח יוצא הימינה אבל היא גדולה כמו שהיא מאליה, ויש בה מקומות קשים במישמוש ונוקבין אותה מיכאן ואין מבצבצת ואין בסתימא מוגלא, ואף אינה יבישה באותו מקום. וששאלת על הריאה שנוקבין אותה ואינה מבצבצת טריפה, דאמר רבינא האי אטום בריאה וכו' ואי מבצבצת כשירה ואי לא טריפה. ועל הריאה אם נדבק הריאה כולה בצלעות מלמטה עד למעלה מחמת חולי פלמונירא בלעז, ומהו פלמונירא שהיא נפוחה מאיליה הריאה, ישים ידו הבודק לפנים בבהמה ויבדיל הריאה מן הצלעות מעט מעט ויוציאה לחוץ ויבדוק אותה בנפיחה, אם תצא ממנה הרוח טריפה ואם לאו כשירה. ואם אינה דבוקה כולה כי אם חצייה מפרקין אותה מדובקה כל סביבה, וכשנוטלין הרקבובית שעל גבה היא יפה ושלימה ועולה בנפיחה כשירה, אבל אם יש אטום בה ואינה מבצבצת טריפה. ואם היא עטופה מחמת פלמוניירא ועולה בנפיחה ואין רוח יוצא הימינה אבל היא גדולה כמו שהיא נפוחה מאליה ויש בה מקומות קשות במישמוש וכשנוקבין אותה מכאן ומבצבצת ומיכאן אין מבצבצת ואין בסתימות מוגלא ואף אינה יבישה באותו מקום אפילו הכי אמרי' טריפה דדמי כאטום אבל יש בני אדם אומרי' ומורין על הריאה הנדבקת בצלעות מלמטה למעלה כשירה. ומביאין ראיה מיכן כי סירכי הריאה שנאסרו באומא משום דעבידא למינתק, דחלב העשוי ככובע אינו סותם, אבל אם נסרכה הריאה במקום רביתא להכי יש לה תקנה דלא עבידא לינתק ולא הוי לעולם דאתי לידי נקיבות הריאה, דניקבה הריאה טריפה, דהתם במקום רביתא לא שליט בה אוירא ומקום דוחק הוא ומקום רביתא הוא ליכא למיחש לה, להכי אמרי' כשירה בנפיחה, והכא נמי שנדבקת כולה בצלעות לעולם לא אתי לידי ניתוק דנסרכת היא כולה בצלעות ולא אתי לעולם לידי נקב, הילכך מכשירין ומביאין סימן ורמז לדבר [ישעיה מ"א] אומר לדבק טוב הוא, אבל נראין דבריו של רבינו יצחק בר' יהודה שתורתו תורה מפולפלת ומדוייקת מכל צידי צדדיה והוראתו מביא אורה לעולם שהשיב כאמור למעלה ישים הבודק את ידו ויפריק בסכינא חריפא מעט ובנפיחה בלא ביצבוץ נכשרת כי כן עושין אפי' כשנסרכת אונא במקום רביתא שמפרקין אותה בסכין חליש פומיה ונופחין אותה אם תצא הרוח טריפה ואם לאו כשירה, הכי נמי הוא הדין כשנסרכת כולה לצלעות, נפרקת קימאה ובנפיחה נפרשת.
<h2>דף מח.</h2>
ואמר לן המורה דסירכא אונא באוני דאומי כשירה דדמיא דכי סרכין אוני להדדי כסדרן, ועוד אמר לן דאם יש בועא בשיפולי ריאה באונות או באומות ואין אוני ריאה מקיף לה טריפה דהוי כריאה שחסרה, ועוד אמ' לן המורה דהאי דקאמ' [מ"ז ע"א] או שחסר טריפה לא מיתוקם למימר אלא בתרתי דשמאלא ולא בתלת דימינא, לפי שהעינוניתא דוורדא עומדת לצד ימין. ואם חסרה שאין שם אלא תרי אוני אפילו הכי כשירה, דעינוניתא דוורדא סלקא ליה כחדא והוין תלתא. במקום רביתא דבמקום חיתוכא דאוני (סרכא) [נסרכה] הריאה בדופן ואע"ג דליכא ריעותא בדופן הואיל ודופן סותמתא, אי לא מפקא זיקא כשירה דהואיל וקיימא במקום דחוק דלא שלטא ביה אוירא, הוי ההיא סתימה מעליא דהדרא בריא הילכך כשירה אע"ג דהעלתה צמחין. שלא במקום רביתא דהיינו באומות היכא דקיימין אומות וסריכה לדופן וטריפה דהואיל וקיימא במקום מרווח שליט ביה אוירא ולא הדרא בריא, אי ליכא ריעותא בדופן אע"ג דלא העלתה צמחין חוששין לה דקרום שעלה מחמת מכה בריאה היא ואינו קרום דלמחר חוזר ונוקב, דאע"ג דהשתא לא מפקא זיקא דהואיל והריאה באותו מקום רחוק לו מן הדופן סוף שהסירכה מתנתקת מן הדופן והוי התם נקב הילכך טריפה. ואמר המורה דבמקום רביתא נמי אייתינן סכינא ומפרקינן לה מן הדופן ונפחינן לה, אי לא מפקא זיקא הוי סותמה דופן וכשירה, ואי מפקא זיקא הוי טריפה שהרי אין הדופן סותמתה, ושלא במקום רביתא באומי כי איכא בהו שום רושם דדמי למכה מייתינן נמי סכינא ומפרקינן ליה מן הדופן ובדקינן לדופן אי איכא ריעותא בדופן ולא מפקא הריאה זיקא כשירה דאמרינ' מחמת דופן הוא ואי ליכא ריעותא טריפה וכו'. ועוד אמר לן המורה דהיינו טעמא נמי בדביקות האונות לחזה לפנים מן החוט, דהוי דומיא דשלא במקום רביתה ולא הדרא בריא להכי טריפה. ועוד הורה המורה שכך קיבל מרבו דלית הילכתא לא כקמיית' דר' נחמן דאמר שלא במקום רביתא בריא' הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו', ולא כר' נחמיה דבדיק לה בפשורי אלא שלא במקום רביתא הלכה כרבין בר שבא דבדקינן לה אי איכא ריעותא בדופן [כשירה], במקום רביתא הוי הילכתא כר' נחמן דאמ' הריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה וכדמשנינן כאן במקום רביתא דזה הכלל בכל מקום שהאונות סרוכות בדופן כשירה בבדיקה כדאמרינ' לעיל, אבל אם סרוכות במקום אחר כגון בשמנונית הלב או בחזה לפנים מן החוט [טריפה] משום דחלב העשוי ככובע אינו סותם, אבל אומה גדולה שסרוכה טריפה משום טעמא דפרשינן לעיל לית להו בדיקותא, ואוקימנ' והוא דקיימי שלא כסדרן דעבידו למינתק והוי כנקב. ורבינו אוסר (אע"פ) [אף] אם נבדקה הריאה מבפנים [ו]אם לא יבדוק אותה כמו כן מבחוץ כשיוציאנה מפני יבישה ושאר מראותיה הנטרפות ואטום בריאה, וכתב ראיות ישנן בידינו כמו שמפורש למעלה שהשיב בתשובתו על דבר זה שכבר היה המעשה ואותם שהתירו שלא ברצון רבינו ושלא ברצון שאר רבותינו. מצא אחיטוב בס' התשוב' ריאה הסרוכה בחזה או נמי בשמנונית דגרגרת אין לה בדיקה וטריפה, ולא משתכחין אלא באונה עליונה דהיא עולה עם הגרגרת, ושתי ערוגות של ריאה שהן אומי אחת מיכן ואחת מיכן וביניהם סמפון ושמנונית שהוא דבוק בשדרה ונמצא סירכא דריאה באותו סמפון אם דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה אומ' כך נבראה וכשירה, ואם מפוצלות זו לזו אפילו מעט וחוזר ודובק אימ' ודאי סירכה היא ואין לה בדיקה וטריפה. וכן מצא בהלכות גדולות ריאה דסריכא בגרגרת או בשמנונית דגרגרת אין לה בדיקה, ולא אמרו רבנן מקום רביתא הוא אלא אוני דריאה מדופן ואוני לסמיכין להדדי ולא משתכחא דהם דבקין לגרגרת [או] לשמנונית הגרגרת אלא באונא עליונה שהיא עולה עם גרגרת.
טריפות. בועא הייתה באומה ונכרת בעבר אחר של אומה מנגד ותקע רבינו שמואל הלוי בעבר אחר לראות אם נשפכים זו לזו ולא נשפכו והכשירה. וגם בכאן היה כן שנשברה צלע כנגד אומה ונסרכה והורו רבותינו מגררין אותה בסכין דחליש פומיה ונופחין. ועוד היה [מעשה בעוף שהיה לו] מכה עמוקה [תחת ה]כנף כנגד ריאה ושמו את הנוצה כנגד המכה ונפחו בקש או בקנה בגרגרת ולא יצא רוח, וכשהביאוהו לפני ר' שמואל כהן מלא מקום המכה מים ונפח בקש בתוך הגרגרת והתחילו המים מבצבצין וטרפוהו.
תשובה אני שעל החתום למטה נשאלתי על אחד ששחט טלה והלך לו, ובחזירתו מצא את הריאה לחוץ שלא הייתה (נדבקת) [נבדקת] ולא נודע מי הוציאה אם ישראל אם כנען אם גוי ושאל לחבר ואמ' לו בדוק הריאה אם לא תמצא בה שום ריעותא מותרת מהלכה זו [ט' ע"א] (אם) בהמה בחייה [וכו' נשחטה הרי היא] בחזקת היתר וכו'. אך דעתי נוטה מה שהורה אותו חבר לעצמו הורה, דהא דקא' רב הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר היינו מטריפות שאינן בריאה דלא צריכי למיבדק אלא כגון דאיתילדא בה ריעותא, שנפלה מן הגג ושצריך לבדוק בחוט השדרה, וכנגד בני מעיים, היכתה חולדה על ראשה שצריך לבדוק בקרום של מוח ובנקובי דוושט ודקין ובקיבה ובשאר נקובי כגון דאשכח בהן מחט דבכל הני טריפות ליתנהו בריאה ולא משתני על ידי המשמוש דטבח, כדמקשינן ולימ' נשחטה הותרה ומתרצינן קמ"ל דאע"ג [ד]אתילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר' אבא בר כהנא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים וכו' והחזירן כשהן נקובין, הואיל וחזקה היא כי נטל זאב בני מעיים שדרכו לנקבן הילכך אמרינן הרי הן בחזקת היתר ואין חוששין שמא במקום נקב נקב, והוא הדין בשאר טריפות, דכי לא משכח להו ריעותא ממש לעולם הוויין בחזקת היתר אבל בריאה צריכה בדיקה קודם נפיחה בעודה בבהמה כדאמרי' [מ"ח ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום ואי סירכא בדופן טריפה, ואמרינן כי סירכא שלא במקום רביתא טריפה, והאיך אפשר להורות דבסירכי דריאה נמי הויא בחזקת היתר, אם כן לדבריו לא צריך בדיקה בריאה קודם הוצאתה לחוץ. אלא ודאי בסירכי דריאה צריך לבודקה משום דידה דטבחי ממשמשי בה כדמפקי ליה ומינתקי סירכי דקיקי ולא ידיעי, ועוד דהוי איסור דשכיח ואי לא בדיק הוי ספיקא דאורייתא כדכ' [ויקרא י"א] ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טריפות נאמרו מסיני וספיקא דאורייתא לחומרא, והוא הדין דבלא נפיחה נמי אסורה כדאמרינן [מ"ז ע"ב] אי אטום בריאה והאי ריאה דאוושא דכל הני בלא נפיחה לא ידיע, הילכך אסורה דספק איסורא דאוריתא לחומרא דקאמ' (נ)[ר]מי בר אבא [ביצה כ"ה ע"א] הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקצבין, הכי פירושא דכשם שאסור להקריב עולה בלא הפשט וניתוח ומקשינן אילימ' לאפוקי מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר ולא בעי הפשט וניתוח, והא אנן כרב הונא תנן ר' עקיבא כזית (אי) [חי] מבית שחיטת' מאי לאו מבית טביחתא ממש, דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרץ ר' משרשיא ממקום שטובחת אכילה היינו מבני מעיים, דדרכן של קצבין שמפשיטין ומנתחין ואחר כך מוציאין בני מעיים, ומקשינן והא תני ר' חייא ממקום טביחתה ממש דמשמע בלא הפשט וניתוח, ומתרצינן אלא רמ' בר חמא אורח ארעא קמ"ל ולא איסורא קאמר, דאין אסור לאכול (א)[ב]לא הפשט, ולעולם יש לומ' ודאי דהיינו כגון דפתח לה לבהמה ובדק בריאה דכי קאמ' ר' הונא נשחטה הרי היא בחזקת היתר כגון בשאר טריפות דלאו בריאה כדמפרשינן לעיל לא בעי הפשט וניתוח, ובודק בריאה ומותרת דלא מחזקינ' לה כשאר טריפות, ודקאמ' ר' עקיבא כזית חי מבית טביחתה לתנא קמא קא מהדר ליה דקאמר כדי לאכול הימינה כזית צלי מבעוד יום קא מהדר כזית חי מבית טביחתה ולעולם כגון דפתח לה קודם הפשט וניתוח ובדק בריאה, דאיפשר דפתח ובדק לעגל, ולאכל כזית חי מבית טביחתה דהיינו קודם שיפסיק להפשט ולניתוח לבדוק ולצלות כזית בשר דהוי שיעורא נפיש, ולעולם בלא בדיקת ריאה דברי הכל אסור. ואפילו לגבי אורח ארעא איכא למיסר מדרמי בר חמא דאמ' [שם ע"ב] נטיעה מקטע רגליהון דקצבין וכל שכן בלא בדיקת ריאה דאסורא, דספק איסורא דשכיח הוי, ודכוותה [להלן קכ"א ע"ב] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, כלומ' שנחתך ממנה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר וכו' וממתין לה עד שתצא נפשה כדתני' [סנהדרין ס"ג ע"א] מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם, וקמ"ל דממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, ולעולם על ידי בדיקה ולמעוטי קודם שתצא נפשה ואפילו על ידי בדיקה, כגון דפתח לעגל ובדק ונפח הריאה בעודה בבהמה ועדיין לא יצאה נפשה דאסור, אלא צריך להמתין עד שתצא נפשה ומותר ולעולם ע"י בדיקה. ואם תאמר מתשע חנויות הלך אחר הרוב [להלן צ"ה ע"א], הא לא דמיא אלא לר' ישמעאל דקתני אם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור, שרוב הלוקח עשר בהמות הוי מלתא דשכיחא דהוי תרי או חדא דהויא בינייהו טריפה, והוי דומיא דחניות דאינו יודע מאיזה מהן לקח והלוקח מן השוק כלוקח ממקום קבוע דספיקו אסור ואע"ג דבעלי חיים נינהו וניידו אפילו כן כמקום קבוע דמי, דתנן [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאת מתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולם ומקשינן [שם ע"ג ע"א] ונמשוך ונקריב חד חד ונימא דכל דפריש מרובא פריש, ומתרצינן נמשוך הוה לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלמא אפילו בעלי חיים קרי להו קבוע, הכא נמי הלוקח מן השוק הוי לוקח ממקום קבוע וספיקו אסור. ואם תאמר במי שאבדו לו גדיין ותרנגולין ומצאן שחוטין וכו' [להלן י"ב ע"א] וא"ר נראין דברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בבית שמותרין ור' אמי דאשכח פרגיות שחוטין ור' חנינא דמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והיתירום להם כל הני משום דהוי רוב טבחי ישראל, וקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דכשחוטי' בפנינו דמו, והיינו דרב הונא דאמ' נשחטה הרי היא בחזקת היתר אבל גבי בדיקת ספק איסורא לחומרא דרוב [גליון: אינן] מומחין לבדוק. ועוד כדאמרי' [מ"ט ע"א] היכא דאינקיב ריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחי ומחזי כדאינקב בתר שחיטה, ואין בירור בדבר ואין צריך להיות מקיפין בריאה. דכי אמרינן [נ' ע"א] מקיפין בריאה כי מחזי דמינקב בתר שחיטה, כגון היכא דמינקב באפי דריאה דהוי היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דאינקיב מגביה דהוי היכא דממשמשא ידא דטבחא כשמוציאה לחוץ תלינן בטבחא וכשירה, הכא נמי כיון דלא הותר בדיקה בעודה בבהמה והריאה עלול' היא בסירכות, אמרינן סירכי דקיקי הוי בה ואינתיקו על ידא דמישמוש ידא דטבחא, [ו]כשהוציא לחוץ ולא ידיע הילכתא תלינן להו לסירכי בטבחא דאינתיקו על ידי משמוש והוי ספק איסור לחומרא. ועוד מצינו בהלכות שחיטה שסידרו הראשונים ומתחילין בעמד וימודד ארץ וכתוב בהן וכן פירשו חכמים בתלמוד י"ח טריפות אין עליך לבדוק עד שיביאו לידך חוץ מן הריאה שבה ע' מיני טריפות והיא הוחזקה שאתה שוחט כמה בהמות ואתה מוצא חציין טריפות או יותר או פחות מן הריאה, אבל משאר י"ח אין אתה מוצא ממאה בהמות או מאלף אחת נטרפה, דמשמע שהן בחזקת היתר ומהנהו הוא דקא' רב [הונא] נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע במה נטרפה, אבל בריאה יש לבדוק. ועוד כת' בהן כל טבח שבודק אעפ"י שאין שם סירכא, צריך להוציא הריאה לחוץ ולבדקה מפני ספיקות אחרות משום יבישה ומשום נימוקה ומשום ניקבה ומשום דברים אחרים, לפיכך יש לסמוך בדבר דכי הוציא הריאה לחוץ בלא בדיקה דהוי ספק איסורא ולחומרא. יצחק בר' יהודה זל"ע.
